מהצפון לדרום: איך בתי אבות בישראל משקפים את הפסיפס התרבותי שלנו?

חוקרי הזקנה מגדירים מודלים שונים של זקנה, שכל אחד מהם מייצג תפיסה שונות על זקנה ועל טיפול בהורים מבוגרים.

המודל המשפחתי- המסורתי

נפוץ – במגזר הערבי, החרדי, בקרב העולים מאתיופיה, בוכרה ותימן.
בחברות מסורתיות כגון אלו ההורה הקשיש, למרות מגבלותיו, עדיין שומר על מעמדו בקרב המשפחה והקהילה.
מאפיינים – אחריות הטיפול בהורה הקשיש והמוגבל מוטלת על המשפחה ולכן הקשיש נשאר לגור בביתו בקרב המשפחה ואינו מועבר למוסד. שליחה לטיפול מחוץ לבית נתפסת בחברה הזו כחוסר כבוד להורה. הנתונים מלמדים על כך, שאחוז הקשישים הערבים השוהים בבתי אבות בישראל נמוך מאוד יחסית לאוכלוסייה היהודית. אפילו אם הקשיש בחברה הערבית סובל ממוגבלות קשה, הפנייתו למסגרת מוסדית הינה נדירה.

המודל המודרני

נפוץ – באוכלוסייה החילונית, עולים ותיקים מאירופה ומארה"ב, ילידי הארץ.
מאפיינים – הקשיש מחפש איכות חיים גבוהה ככל האפשר עם דגש על שימור העצמאות שלו ועל קיום חיים פעילים ומשמעותיים גם בגיל המבוגר.
מעבר לבתי אבות או לדיור מוגן אינו נחשב לפגיעה בכבודו כמו במודל המסורתי. תפקיד המשפחה במודל זה הינו לתמוך בקשיש בעת המעבר לבית אבות ולשתף פעולה עם המוסד בו הוא נמצא, אך לא להיות אחראית על הטיפול בו.

מודל בתי האבות לפי ארץ העלייה

נפוץ – בעיקר אצל עולים מבריה"מ לשעבר ומאתיופיה.
מאפיינים – הגירה לארץ חדשה הינה תמיד תהליך המלווה בקשיים רבים, כגון: שליטה בשפה, שינוי במעמד החברתי, הצורך להתמודד עם שינויים תרבותיים, תחושת חוסר שייכות ולעיתים אף בדידות.
ככל שהעלייה מתבצעת בגיל מבוגר יותר, כך ההסתגלות הינה בעייתית יותר.
קשישים אלו לרוב תלויים במשפחה מבחינה כלכלית ובצורך בעזרה להיקלט בארץ. ישנם בתי אבות לעולים מרוסיה או מאתיופיה המותאמים לתרבות ולשפה הייחודיים של כל קבוצה.

מודל הזקנה הפגיע

נפוץ – בקרב קשישים מעוטי יכולת, עריריים, ניצולי שואה או חסרי תמיכה משפחתית.
מאפיינים – זקוקים לעזרה משירותי רווחה, ביטוח לאומי, עמותות וסיוע ממשלתי. קשישים אלו משולבים לרוב בבתי אבות סיעודיים או בדיור ציבורי ונתמכים ע"י חוק סיעוד.